איש אחד היה בעיר, כל תינוק אותו הכיר

זה האיש המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר.

קם בבוקר המפוזר ויושב על המיטה, ושואל:

ישנתי כבר, או שכבתי זה עתה?!

זה שבחלון זורח שמו הוא שמש או ירח?

עת לקום או עת לישון? לא כתוב על השעון!

והרי ברור כשמש ועכשיו אני נזכר,

השעה הייתה כבר אמש תשע, אז היום - מחר.

הנה כך הוא המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר.

הוא אוהב משטר וסדר אך הסדר מסובך,

לך ומצא דברים בחדר, בפרוזדור ובמטבח.

שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר,

במקלחת השמנת, המגבת בחצר.

הנה כך הוא המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר.

בלי פיקפוק ובלי היסוס הוא נכנס לאוטובוס,

כי רצה בצהרים לעלות לירושלים ברכבת החונה אחרונה בתחנה.

רץ האוטובוס ברחוב, מסביב קהל לרוב.

עוד סמטה ועוד פינה אך איה התחנה?!

אז פנה המפוזר לנהג וכך אמר:

" אדוני הואילה נא, יש לי בקשה קטנה. איפה פה האוטונע? אבקש ברוב נימוס לעצור בתחבוס

כי - סליחה - אני אנוס לעבור מתחבוס לרכבת החונה באוטונע!"

הנהג הבין הכל וצחק בקול גדול, ועצר וכך אמר:

"הנה כך הוא המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר."

והנה בתחנה הוא, רכבות יצאו ובאו. הנוסעים עולים יורדים וחורקים הגלגלים.

רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.

רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.

" כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת".

בקרון אין אף אדם, המפוזר מיד נרדם,

כך ישן הוא שעתיים ופוקח העיניים.

הקרון לא זע לא נע, כנראה זו תחנה!

הוא את החלון פותח, מבטים סביבו שולח, ואומר:

" הגידו נא, מהו שם התחנה? איפה זה חונים בנתיים? כבר קרובה ירושלים?"

ועונים לו כך בערך: "הוי עוד רחוקה הדרך".

הנה כך הוא המפוזר - המפוזר מכפר אז"ר.

שוב ישן הוא שעתיים, שוב פוקח העיניים, שוב רואה הוא כי חונה רכבתו בתחנה.

מהומה, קרונות, פסים, רץ לו אץ לו קהל נוסעים.

הוא שואל: " הגידו נא מהו שם התחנה? בודאי כבר צהריים ואני בירושלים?"

ועונים לו מסביב : "לא, אתה בתל – אביב."

" תל אביב? " "אכן , אכן," שוב שוכב הוא וישן.

את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.

כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.

בוקר, ערב, צהריים – רחוקה ירושלים.

הנה כך הוא המפוזר – המפוזר מכפר אז"ר.